🫧 בועה מורפת · morph-blob

📜

נקמה במקרא

שיעור של הרב יהודה טאוב

אחאב ובן הדד, פנחס, שמשון ושמעון ולוי: דוגמאות מן התנ"ך לנקמה לשם שמיים, לרחמים שלא במקומם, ולמעשה מותר שצריך שיקול דעת

▶ לצפייה בשיעור ביוטיוב
👁️

פרק א'

נקמה לעינינו

👁️
פסקה 1 מתוך 13

למה "לעינינו"?

מטרת הנקמה איננה צערו של הרשע, אלא שיראו הכל שיש דין ויש דיין.

שיעור זה הוא המשכו של עיון בשאלה מתי נקמה היא מידה גדולה ומתי היא פסולה. ראינו שהנקמה הרצויה היא זו שמטרתה גילוי כבוד שמיים בעולם, והצדיק שמח בה משום שהוא רואה שיש אלוקים שופט בארץ.

הרב פתח בהערה על נוסח התפילה. באבינו מלכנו אנו אומרים: "נְקֹם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". וכן בתהילים: "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". למה מדגישים כל פעם "לעינינו"? מה זה משנה אם נראה זאת או לא?

התשובה נובעת ממה שלמדנו. מטרת הנקמה איננה שהרשע יסבול. אילו זו הייתה המטרה, לא היה משנה מי רואה. המטרה היא שירבה כבוד שמיים בעולם. אם רשע מת סתם, בלי שאיש מבין שזה דינו, לא מרגישים בכך את נקמת דם העבדים השפוך. אבל כשיהודים רואים בעיניהם שיש דין, כבוד שמיים מתרבה.

לכן מבקשים "לעינינו". לא רק שה' ינקום, אלא שנזכה לראות זאת, ושייוודע בגויים. על הרקע הזה הביא הרב כמה סיפורים מן התנ"ך: נקמה חיובית, נקמה שהוחמצה, ונקמה שאמנם הותרה אך נעשתה בלי שיקול דעת. מכל אחד מהם עולה צד אחר של אותו יסוד.

👑

פרק ב'

אחאב ופנחס

⛰️
פסקה 2 מתוך 13

אלוקי הרים ולא אלוקי עמקים

בן הדד חילל את כבוד שמיים, והנביא הבטיח לאחאב ניצחון כדי להראות את כוחו של ה'.

הסיפור הראשון מספר מלכים. בן הדד מלך ארם עשה צרות רבות לישראל בימי אחאב. מסופר בחז"ל שבאחת הפעמים אף דרש לקחת את ספר התורה, ואחאב לא הסכים. בסופו של דבר יצא בן הדד למלחמה בהרים, והפסיד.

אחר כך אמרו לו עבדיו: הפסדנו משום שאלוקי ישראל הוא אלוקי ההרים. הוא נתן את התורה על הר. נלחם בהם במישור, ונגבר עליהם. בא הנביא אל מלך ישראל ואמר לו: "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹקֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹקֵי עֲמָקִים הוּא, וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

ואכן, המלחמה מתחילה וישראל מצליחים בצורה עצומה. הפסוק אומר שהכו בארם מאה אלף רגלי ביום אחד. ממש ניצחון מופלא. בן הדד בורח לעיר אפק, החומה נופלת, והוא רואה שעוד רגע הכל נגמר.

כאן כדאי לשים לב לעיקר: הניצחון לא בא רק בגלל כוחו של צבא ישראל. הוא בא משום שבן הדד חילל את שם ה', וה' רצה להראות לכל שהוא שליט גם בהרים וגם בעמקים. זה עניין של כבוד שמיים. ומכאן מובן מה שקרה אחר כך.

🏳️
פסקה 3 מתוך 13

"אחי הוא"

אחאב ריחם על בן הדד ושלחו לשלום, ועל כך נענש.

מה עושים ברגע האחרון? אמרו עבדיו של בן הדד: שמענו שמלכי ישראל מלכי חסד הם. בוא נחגור שקים, נתחנן, ואולי יחיה אותך. הם באו אל אחאב ואמרו: "עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי".

ומה עונה אחאב? "הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא". הוא מקבל אותו, מעלה אותו למרכבתו, כורת עמו ברית ושולח אותו לביתו לשלום. נראה כמו סוף טוב: האויב נכנע, ונעשה שלום.

אבל מיד בא נביא ואמר לאחאב: "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ". כעבור זמן פרצה שוב מלחמה עם ארם. ובאותה מלחמה "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ", והחץ פגע דווקא באחאב, והוא מת. אחאב נענש משום שלא נקם בבן הדד.

ושאלה מעניינת עולה כאן: למה היה צריך לנקום בו? הרי הוא נכנע, הרים דגל לבן, ביקש על נפשו. מה רע במה שעשה אחאב?

הרב אמר שיש בזה כמה שיטות, והוא בחר להסביר בדרך לא קיצונית, לפי רש"י. לפי רש"י, כבר מראש אמר הנביא שבגלל שבן הדד אמר שה' הוא אלוקי הרים ולא אלוקי עמקים, יש להעניש אותו, כדי להראות שה' מנצח גם במישור. זה עונש על חילול השם. אחאב קיבל ציווי לנקום את כבוד שמיים שחולל, ולא קיים אותו. הרחמים שלו היו רחמים שלא במקומם, ולכן נענש.

🔥
פסקה 4 מתוך 13

פנחס – הנקמה לשם שמיים

פנחס קינא לכבוד ה' ונקם, וזכה בשכר גדול – הוא ההפך של אחאב.

הסיפור של אחאב הוא דוגמה למי שלא נקם, ונענש. הדוגמה ההפוכה היא פנחס. פנחס ראה שכבוד שמיים מחולל בפרהסיא, בחטא בנות מדין, ובעוד אחרים עומדים ובוכים, הוא קם ונקם את כבוד שמיים.

ועל כך זכה לשכר גדול. הקדוש ברוך הוא אומר עליו: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם". והוא זוכה לברית שלום ולברית כהונת עולם. יש פירושים רבים במה בדיוק זכה: לכהונה, לכהונה גדולה, ויש אומרים שזכה להיות אליהו הנביא.

ובפרשת מטות פנחס הוא שהולך בראש הצבא למדין, לתת את נקמת ה' במדין. מי שקינא לכבוד ה' בתחילה, הוא שזוכה להוביל את הנקמה בסוף.

ההבדל בין אחאב לפנחס הוא בדיוק היסוד שלמדנו. אחאב חשב על הרחמים, ושכח את כבוד שמיים שחולל. פנחס חשב רק על כבוד שמיים. ולכן מה שהיה אצל אחאב חיסרון, היה אצל פנחס מעלה. שניהם עמדו לפני אותה שאלה: האם לנקום. האחד ריחם במקום שבו נדרשה נקמה, והשני נקם במקום שבו כבוד שמיים דרש זאת.

💪

פרק ג'

שמשון הגיבור

💪
פסקה 5 מתוך 13

"כאשר עשו לי כן עשיתי להם"

שמשון הוא הדוגמה הגדולה לנקמה בפלשתים, וחז"ל ראו בו גואל.

הסיפור הבא מוכר לכל ילד: שמשון הגיבור. שמשון היה מכה בפלשתים שוב ושוב. באחת הפעמים באו אליו אנשי יהודה ואמרו לו: "הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים, וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ?" למה אתה מרגיז את האויב?

ושמשון עונה: "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם". שמשון הוא הסמל והדוגמה של הנקמה. הוא נקם בפלשתים על מה שעשו לישראל.

ואיך מתייחסים אליו חז"ל? מובא בחז"ל שיעקב אבינו, כשבירך את בניו, ראה ברוח הקודש את שמשון, וחשב שהוא יהיה מלך המשיח. וכשראה שמת, אמר: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". כלומר, הישועה האמיתית תבוא ממך, לא מבשר ודם.

ויעקב אבינו בירך את שבט דן: "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". ומפרש רש"י: ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ". מכאן שיעקב אבינו משבח במפורש את שמשון על כך שנקם את נקמת ישראל מן הפלשתים. במקום שבו צריך לנקום, הנקמה מרבה כבוד שמיים, והיא דבר חיובי.

הנקמה של שמשון איננה, אם כן, מעשה של אדם כועס, אלא שליחות שנאמרה עליה ברכה מפי יעקב אבינו.

🏹
פסקה 6 מתוך 13

"כאחד שבטי ישראל"

הרמב"ן מבאר שרק שמשון, שהרג הרבה ואת גדוליהם, נחשב כמי שלקח נקמת ישראל.

הרמב"ן מעמיק בברכה הזאת. הוא שואל: למה דווקא על שמשון נאמר שהוא נוקם את נקמת ישראל? הרי גם שופטים אחרים לחמו בפלשתים. על שמגר בן ענת נאמר שהכה בפלשתים שש מאות איש במלמד הבקר.

ומבאר הרמב"ן שהפלשתים הרעו לישראל פעמים רבות, ומי שהורג מעט מהם אינו נחשב כמי שלקח נקמה. אבל שמשון הרג מהם עם רב, ואת כל סרני פלשתים. לכן נאמר עליו שהוא לקח נקמת ישראל מהם. ייתכן, מוסיף הרמב"ן, שזו גם כוונת "כאחד שבטי ישראל": כמו השבט המיוחד שבשבטים, שבט יהודה, שנאמר בו "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ", כך גם שמשון יגבר על אויביו.

הרב הסביר את עומק הדברים: כשהורגים מעט, זה לא נחשב. אבל כשהפלשתים רואים שנפלו גדוליהם, הם רואים שיש לישראל כוח. רואים שעם ה' איננו הפקר. זו המשמעות של נקמה: לא עוד מעשה של כוח, אלא גילוי שיש דין לעם ישראל.

ומעניין שאת השבט הגדול הזה, שבט דן, שהיה מהגדולים שבשבטים במספר, הוליד בן אחד בלבד, חושים בן דן. ממנו יצא שבט שלם, ומתוכו שמשון.

👁️
פסקה 7 מתוך 13

"נקם אחת משתי עיני"

שמשון ביקש לנקום אחת משתי עיניו, ואת השנייה השאיר לעתיד.

הסיפור ידוע. שמשון אהב את דלילה בנחל שורק, והיא מסרה אותו לפלשתים. הם ניקרו את עיניו, הורידו אותו לעזה, ואסרו אותו בבית האסורים. שם החלו שערותיו לצמוח שוב.

חז"ל מתארים שהפלשתים אהבו ללעוג לאויביהם, ושמשון היה בשבילם מחזה. התאספו כולם בבית דגון, וכל סרני פלשתים שם, כדי לשמוח במפלתו. אבל צוחק מי שצוחק אחרון.

שמשון מתפלל: "ה' אֱלֹקִים זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹקִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים". הוא מפיל את הבית על כולם, וכתוב: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו". חמשת סרני פלשתים, מחמש ערי פלשתים – עזה, אשדוד, אשקלון, גת ועקרון – נמצאו כולם במקום אחד, ונפלו כולם יחד. מה שלא הצליח לעשות כל ימיו, עשה ברגע אחד.

והרב חזר על העיקר: המטרה של שמשון לא הייתה סתם לנקום. הוא רצה להראות לפלשתים שיש דין ויש דיין, ושמי שנוגע בעם ישראל לא ייצא נקי. גם אם תפסתם אותי, לא עזר לכם.

ומה עם העין השנייה? הרב הביא מדרש: אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, תן לי שכר עין אחת בעולם הזה, ושכר העין השנייה יהיה מתוקן לי לעתיד לבוא. יש שמסבירים: לגן עדן. ויש שמסבירים יפה: שמור אותה לישראל, ליום שבו יצטרכו שוב לישועה מול אויביהם.

🌿
פסקה 8 מתוך 13

שמשון בהושענות

גם בתפילות הושענא רבה מבקשים ישועה בזכות שמשון.

הרב שאל אם שמו לב, שבהושענא רבה, כשמקיפים עם הערבות, מזכירים את שמשון ברמז. בהושענות מבקשים ישועה "למען יחיד" ששם צורריו כקש הנדוש, למען הנזיר שה' ריחם עליו ובקע לו מים מן המכתש שבלחי.

מה פירוש הדברים? שמשון היה בן יחיד להוריו. הוא דש את הפלשתים כמו שדשים תבואה. והוא היה נזיר מבטן. ואת סיפור הלחי מכירים כולם: "בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ". אחר כך צמא שמשון מאוד, וקרא אל ה' ואמר: אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת, ועתה אמות בצמא? "וַיִּבְקַע אֱלֹקִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם".

ועל זה אנו אומרים בהושענות: כמו שבקעת לו מים מן הלחי, כך הושיענו בזכותו, ותן לנו מים. בהושענא רבה, יום החתימה על הגשמים, מבקשים מים בזכותו של שמשון.

הרב הוסיף שיש עוז בטומאה ויש עוז בקדושה. כוחו של שמשון יכול היה להיות כוח של פריצות, אבל כשהוא מכוון לשם שמיים, לנקמת ישראל ולכבוד ה', הוא נעשה כוח קדוש. כמו שנאמר: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ". וזו הסיבה שהוא נזכר בתפילות שלנו לטובה, ושמבקשים ישועה בזכותו.

🏳️

פרק ד'

שמעון ולוי בשכם

⚖️
פסקה 9 מתוך 13

שמעון ולוי ודין בני נח

לפי הרמב"ם, אנשי שכם נתחייבו מיתה משום שלא דנו את שכם על מעשהו.

הפרשה האחרונה שאי אפשר שלא לגעת בה היא מעשה שמעון ולוי בשכם. שכם בן חמור לקח את דינה ועינה אותה. שמעון ולוי יצאו והרגו את כל זכרי העיר. איך מבינים מעשה כזה?

הרמב"ם בהלכות מלכים מתייחס לשאלה. הוא מבאר שבן נח שעבר על אחת משבע מצוות בני נח נהרג בסייף. ואחת משבע המצוות היא דינים: להקים בתי משפט, שיהיה דין וצדק בעולם. כותב הרמב"ם: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו".

כלומר, לא רק שכם עצמו חטא. כל אנשי העיר ראו את המעשה, ידעו אותו, ולא העמידו אותו לדין. ובזה עברו על מצוות הדינים. לפי הרמב"ם, היה להם דין מוות.

הרב הסביר שמצוות הדינים איננה דורשת מבני נח לנהוג דווקא לפי דיני התורה. הדרישה היא שיהיה בית משפט, שיהיה סדר, ושהעוול לא יעבור בשתיקה. עיר שבה נשיא הארץ עושה עוול לעיני כולם, ואיש אינו פוצה פה, היא עיר שאין בה דין, ובזה נמצאים כל אנשיה שותפים לעוול.

הרמב"ן מסביר את הדברים בדרך אחרת, אבל גם לדבריו אנשי שכם היו רשעים. הם היו עובדי עבודה זרה, ועשו מעשים רעים רבים, ובני יעקב רצו להינקם מהם בחרב נוקמת על מה שעשו לאחותם. נמצא שגם לפי הרמב"ם וגם לפי הרמב"ן המעשה כשלעצמו לא היה אסור.

אבל אם כן, נשאלת שאלה גדולה: למה יעקב אבינו כעס עליהם כל כך?

🏳️
פסקה 10 מתוך 13

הדגל של שמעון

על דגלו של שבט שמעון הייתה מצוירת העיר שכם – סימן שהמעשה לא היה חטא גמור.

לפני שעונים על השאלה, הביא הרב ראיה מעניינת. התורה אומרת: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואומרים חז"ל במדרש שלכל נשיא היה סימן: מפה וצבע, כצבע האבן שלו בחושן.

ועל שבט שמעון אומר המדרש: אבנו פטדה, ומפה שלו צבועה ירוק, ומצויר עליה שכם. העיר שכם הייתה מצוירת על הדגל של שבט שמעון!

אחד המחברים שהרב הביא שואל: אילו היה מעשה שכם חטא גמור, איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא היה מורה להניף אותו ולפרסם אותו על דגלו של השבט? מכאן שאין זה חטא אלא מעשה של גבורה ומסירות נפש. הנקמה הייתה במקומה.

ומוסיף אותו מחבר: מי שמעיין בפסוקים יראה שיעקב לא נזף בשמעון ולוי כמו מטיף מוסר, כאילו המעשה עצמו היה בלתי מוסרי. התלונה של יעקב הייתה אחרת לגמרי. כדי להבין אותה צריך לקרוא בדיוק מה הוא אמר להם.

🧭
פסקה 11 מתוך 13

"עכרתם אותי"

יעקב לא טען שהמעשה אסור, אלא שלא כל מה שמותר צריך לעשות – יש לחשוב על התוצאות.

מה אמר יעקב? "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". הוא לא אמר שהמעשה אסור. הוא אמר: חשבתם מה יהיו התוצאות? אנחנו מעטים, וכל יושבי הארץ יתאספו עלינו.

זה יסוד חשוב מאוד: לא כל מה שמותר צריך לעשות. גם כשהמעשה מוצדק לחלוטין, וגם כשהרשעים ראויים לעונשם, צריך לשקול מה יגרום המעשה, ואם השעה מתאימה לו. מותר איננו בהכרח ראוי.

ומה הייתה הבעיה של שמעון ולוי? יעקב אבינו מרגיש שהכעס עולה להם לראש, והם פועלים מהר מדי, מתוך כעס, בלי לחשוב. ואכן, בהמשך שמעון ולוי הם שהובילו את מכירת יוסף. מי שפועל מתוך כעס בלי שיקול דעת, יכול להגיע לדברים קשים מאוד.

לכן בברכותיו לפני מותו אמר יעקב: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה". ודרשו חז"ל שאף בשעת תוכחה לא קילל אלא את אפם. הוא לא קילל אותם, וגם לא את מעשם, אלא את הכעס. זו התשובה לשאלה: המעשה הותר, אבל הכעס שהניע אותו מסוכן.

🌅
פסקה 12 מתוך 13

דברי המהר"ל וסיום

המהר"ל מבאר שבאומה שפגעה בישראל אין מבחינים בין יחידים; ובכל זאת לא כל המותר נעשה.

לסיום הביא הרב את דברי המהר"ל על מעשה שכם. המהר"ל שואל: התורה אמרה "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". אם כן, איך הרגו שמעון ולוי את אנשי העיר בלי לקרוא להם לשלום?

ומשיב המהר"ל: קריאה לשלום נאמרה על עיר שלא עשתה לישראל דבר. אבל אומה שפרצה תחילה בישראל ועשתה להם רעה, אף על פי שרק אחד מהם עשה את המעשה, כיוון שהוא מכלל האומה, מותר לקחת נקמה מהם. וכן, אומר המהר"ל, במלחמת מדין: היו שם רבים שלא חטאו, ואין בזה חילוק, כיוון שהיו מאותה אומה שעשתה רעה לישראל, כמו שנאמר "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם, כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם".

ועם זאת, כמו שלמדנו מיעקב אבינו, לא כל מה שמותר צריך לעשות מיד. הדין לחוד, ושיקול הדעת על התוצאות לחוד.

ובסוף, כל מה שלמדנו מתנקז לתקווה אחת, שבה חותמת שירת האזינו: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". הקדוש ברוך הוא מבטיח שבגאולה השלמה הוא עצמו ינקום את דם עבדיו. אז יתרבה כבוד שמיים בעולם, ויתקיים "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם", כי יראו הכל שיש אלוקים שופט בארץ. שנזכה לכך במהרה בימינו.

🧩
פסקה 13 מתוך 13

ארבעה סיפורים, יסוד אחד

המבחן של הנקמה הוא תמיד אותו מבחן: האם היא באה לגלות את כבוד שמיים, ואם היא נעשית בשיקול דעת.

כשמסתכלים על הסיפורים יחד, רואים שכולם סובבים סביב אותו יסוד שלמדנו בשיעור הקודם: הנקמה הרצויה היא זו שבאה לגלות שיש דין ויש דיין, ושמרבה כבוד שמיים בעולם. אבל כל סיפור מאיר צד אחר.

אחאב מלמד שגם רחמים יכולים להיות חטא. כשה' ציווה להעניש את מי שחילל את שמו, הרחמים על בן הדד לא היו מידה טובה, אלא החמצה של כבוד שמיים. הרחמנות במקומה, ולא בכל מקום.

פנחס מלמד את הצד ההפוך: מי שמקנא לכבוד ה', ופועל רק בשבילו, זוכה לברית שלום ולכהונת עולם. אותו מעשה שנראה מבחוץ קנאות, הוא בעיני ה' השבת חמה מעל ישראל.

שמשון מלמד שהנקמה נמדדת בגילוי שהיא מביאה. לא כל הכאה נחשבת נקמה; רק זו שמראה לאויב שעם ה' איננו הפקר. ולכן גם בתפילתו האחרונה לא ביקש לעצמו, אלא "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא", מתוך פנייה אל ה'.

ושמעון ולוי מלמדים שגם כשהמעשה מותר, צריך שיקול דעת. הכעס עלול לשלוט באדם ולהביא אותו למעשים שלא שיער. לכן קילל יעקב את האף, ולא את האנשים.

הנקמה, אם כן, איננה מידה פשוטה. היא דורשת לב טהור, כוונה לשם שמיים, וראייה מפוכחת של התוצאות. ובסופו של דבר, היא נתונה בעיקר בידי הקדוש ברוך הוא, ואנו מבקשים ממנו: "נְקֹם לְעֵינֵינוּ".

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה